6.1.24

היום הלכנו לבקר את עומר.

אף פעם לא היה לי חיבור עמוק מדיי לקברים.

לא הרגשתי צורך להגיע לקבר של סבא או סבתא שלי כדי להיזכר, או להתגעגע או לחשוב עליהם.

הגעגועים והמחשבות תמיד הגיעו לבד.

על אחת כמה וכמה כשמדובר בעומר שלי, שמלווה אותי כל הזמן, בכל דבר שאני עושה או חושבת או רואה או מרגישה.

אבל משהו הפעם כן גורם לי לרצות להיות קרובה לקבר שלה.

המחשבה על הילדה הקטנה שלי ששוכבת שם לבד מתחת לאדמה, בקור, בגשם, בחושך...

הראש יודע שהיא לא מרגישה כלום, אבל הלב שלי פשוט נקרע רק מהמחשבה שאני לא יכולה לשמור עליה יותר. לעטוף אותה, להלביש, לחבק, להרגיע כשהרעמים מרעידים את השמיים ולהגיד לה שהעננים רק נותנים נשיקה אחד לשני...

הגעגועים אליה קשים מנשוא. הזמן שחולף לא מקל ולא ממעיט מהכאב, אולי רק גורם לכאב להתעצם, על כל אירוע שהיא מפספסת, על כל שינוי שכבר לא נזכה לראות בה כשהיא גדלה והופכת מפעוטה לילדה. על אגם שהפסידה אחות מיוחדת במינה. על הכל.

אז היום הלכנו לבקר את עומר והצענו לתומי לכתוב לה משהו, והילד המופלא הזה כתב לה מכתב מרגש וביקש להקריא לנו אותו ליד הקבר, דבר שרק הגביר את הגעגוע והדגיש את הכאב והחוסר.

"עומר תדעי שאת יפה וחמודה וכולם חושבים עליך ואני הכי הרבה מכולם!!

אני מאוד עצוב  אבל אני אזכור אותך לעולם ואני שלך לתמיד ולכל החיים שלי ועדיין את במשפחה שלנו ואני אוהב אותך"