גברת שוקולדה

החגים קשים.

המילה חגיגה כבר מזמן איבדה את משמעותה עבורי, וכל אירוע או חג רק מגדישים אצלי את הסאה. מציפים בזיכרונות מחיים אחרים ומייצרים זיכרונות חדשים כואבים על נוכחות חסרה וכל כך משמעותית.

תומי הוא הרקדן האוטומטי - שומע מוזיקה, רואה רחבה, ומיד ניגש לקרוע אותה.

גם בחתונה האחרונה בה נכחנו, איך שהחלה המוזיקה תומי רץ לרקוד.

ואגמי, שלמרות שהספיקה לפתח חום עשר דק' אחרי הגעתנו, לא יכולה בלי אחיה הנערץ (בדיוק כמו אחותה הגדולה) ודרשה ממני להצטרף לתומי לריקודים.

רק כשהתחלנו לזוז עם הקצב, שמעתי את המילים איתן נכנסנו לרחבה, והלב מיד התכווץ לי, צנח למטה והדמעות עלו למעלה

"We are family, I got all my sisters with me..."

המשכתי לרקוד ודמיינתי את עומר רוקדת עם אחיה המדהימים, כמו שאני מדמיינת אותה תמיד בכל מקום ובכל זמן.

כמה היא אהבה לרקוד....

באחת הפעמים שהלכתי לבדיקה אצל רופאת הנשים שלי, היא הסתכלה על האולטרסאונד ואמרה על עומר שהיא רוקדת בתוך הבטן.

רקדנית מהבטן. עוד לפני שנולדה.

כשהייתה בת שנה, נכנסתי איתה לחנות בגדים לבחור לעצמי חולצה חדשה, כשברקע התנגן שיר קצבי של בריטני ספירס. היא כהרגלה התחילה לזוז עם הקצב בתוך העגלה, והמוכרת התפעלה ממנה. כולם התפעלו ממנה. אי אפשר היה שלא.

ילדה יפה, שמחה, עם עיניים מהפנטות וחיוך כובש.

אגמי מזכירה לי את עומר במוזיקליות שלה, בריקוד המיידי לכל צליל שמתנגן, וכל כך כואב לי שעומר לא פה לרקוד יחד איתה.

החגים קשים.

אבל אחרי-החגים קשה יותר.

הזמן הזה יחד עם ניב והילדים נותן לי כוח ואוויר, ופתאום, הם שוב במסגרות. כמו פרידה מחודשת כזו, שמצד אחד חשובה לכולנו, ומצד שני מדגישה לי שוב את הגעגוע הבלתי פוסק לאהובה שלי שלעולם כבר לא תחזור.

בעוד שבוע יחול יום העצמאות, החג השנוא עלי מכולם.

החג בו הגענו למיון עם עומר, ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה.

כמה סמלי ונורא זה היה, להבין שעומר מאבדת את עצמאותה ואנחנו את עצמאותנו ביום העצמאות.

ועם כל הכאב האישי שלי, אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שכבר שנה שנייה שהחג הארור הזה מתקיים בזמן ש-59 אנשים חפים מפשע ממתינים בתנאים בלתי אנושיים שישיבו להם את עצמאותם.

את הילדה שלי אף אחד כבר לא יכול להחזיר, אבל אני כל כך מקווה שסוף סוף יחזירו את כולם הביתה, עוד לפני יום העצמאות.

בסרטון, שלושה חודשים לפני אותו יום עצמאות, יצאנו לפיקניק עם כל ילדי והורי קבוצת ברוש, עומר כהרגלה שומעת שיר ברקע ומתחילה לרקוד (כמה מתאים, גברת שוקולדה, השיר המושלם לעומר שלי), עד שהיא קולטת אותי מצלמת אותה מרחוק ומחייכת בשובבות המופלאה שתהיה שמורה לנצח רק לה.