שנתיים של בשורה רעה

אהובה שלי,

זה לא נתפס.

זה לא נתפס שהיום לפני שנתיים בשעה זו ממש בישרו לנו שהזמן שלנו איתך קרוב לקיצו.

זה בלתי נתפס שחמישה חודשים בדיוק מאותו יום נפרדת מאיתנו.

זה בלתי נתפס שכבר שנתיים הלב שלנו מרוסק ושבור.

זה בלתי נתפס שהחיים ממשיכים ואת לא.

אני מרגישה כאילו בכל חודש יש משהו אחר שמדגיש את הכאב של חסרונך, שהלב שלי סדוק יותר, שהנשימה כבדה יותר, שהדמעות מלוחות יותר, אם זה בכלל אפשרי.

לא שזה משנה משהו, אבל החלטתי לציין את היום הזה ברענון הערוגה שלך.

נסעתי למשתלה המהממת באופן אכזרי שנמצאת מעבר לבית הקברות, ושוב נפעמתי מהיופי, ושוב שלפתי את משקפי השמש כדי שהעובדים והלקוחות לא יראו את הכאב שבעיניי.

קניתי את הפרחים העמידים היפים ביותר, בגווני הכחול - סגול - ורוד שלך והמשכתי אליך.

כנראה שידעת שאני מגיעה, כי ברגע בו נכנסתי לחניה של בית הקברות החל להתנגן לי בשאפל בספוטיפיי "הילדה הכי יפה בגן".

חניתי והקשבתי ליהודית רביץ שרה לי ולך ודמיינתי כמה יפה היית היום אם היית כאן. כנראה עדיין הילדה הכי יפה בגן.

כשהשיר הסתיים לקחתי את ארגז העציצים וצעדתי אליך.

הפעלתי לך ברקע את רשימת השירים שלך שיצרתי בשבילך, או יותר בשבילי, אחרי שהלכת ממני, כדי לא לשכוח מה אהבת.

אלזה שרה לך ולי את Let it go ואמרה באופן מדויק כי

"That perfect girl is gone..."

יובל המבולבל שר לך צ'וקומוקו, מיני מאוס שרה לך על בוטיק הסרטים שלה, ואני בינתיים ניקשתי עשבים וניקיתי עלים יבשים.

כנראה שבאמת ידעת שאני מתכננת להגיע, כי תוך כדי ניקוש העשבים פתאום הבנתי שהערוגה מקושטת כולה בעשבים שוטים שנשתלו עם הרוח וצמחו כמו שדה קטן של שיבולים.

הנחתי להם להישאר שם איתך, כי כנראה שהם הגיעו בשבילך, ושתלתי את הפרחים עבורך.

כמו תמיד, קניתי הרבה יותר מדיי עציצים, דחסתי מה שיכולתי לתוך החלקה הקטנה מדיי שלך, והוספתי ציפור כחולה.

את שאהבת כל כך את הטבע, החיות, הצמחים, ראויה לשפע צבעוני, ואני מנסה בכל כוחי להעניק לך אותו.

להכניס קצת חיים לתוך המוות.

עומר אהובה שלי,

זה בלתי נתפס שעברו שנתיים. אני מתגעגעת אליך כל כך.

תשלחי לי סימנים. בואי אלי בחלומות. תישארי.

הייתי נותנת הכל כדי שתחזרי.