אגם נכנסת לגן

אגם התחילה השבוע הסתגלות בגן

בגן המופלא שעומר זכתה לגדול בו.

הכניסה של אגם לגן הייתה מרגשת במיוחד עבורי...

מרגשת וכואבת כאחד.

מצד אחד, להביא חיים חדשים למקום שהיה כמו בית שני לעומר, לצוות שאהב אותה אהבת נפש וכל כך חיכה וציפה להכיר את אגם, ומנגד, פלאשבקים של שהות צמודה לעומר שלי בזמן מפגש או ארוחת בוקר, עם צורך תמידי שאהיה לצידה בכל רגע נתון.

אחרי עשרה חודשים שאגמי הייתה צמודה אלי כמעט 24/7, פתאום הכניסה שלה לגן יוצרת אצלי חלל ריק לאורך היום, שאותו אני כמובן דואגת למלא באינספור מטלות, תוכניות, אפיות וגם קצת דאגה לעצמי, ולמרות הכל, יש רגעים שבהם המחשבות מתחילות לרוץ והכאב עולה ומשתחרר.

הגעגועים לעומר הם יום יומיים.

היא תמיד איתנו בכל מקום ובכל זמן, אבל ברגעים השקטים האלו המוח נאלץ להתמודד כל פעם מחדש עם העובדה הכואבת שהיא כבר לא כאן ושהיא לעולם כבר לא תחזור.

מה עושים עם געגוע?

אורזים אותו יפה כמו מתנה

שולחים הרחק אל תוך הלא נודע.

כי אם נדע, נחשוב, נזכור, נרגיש

הגעגוע לא יתן לנו לנוע.

לא נוכל להתקדם

לא נוכל להתקיים

לא נוכל לראות את מה שטרם הסתיים.

מה עושים עם געגוע?

שוכחים

מעט

מקיומו.

מתרכזים בעיסוקים

בצעדים גדולים, קטנים

מבצעים מטלות, מכינים רשימות,

העיקר לא להותיר מקום למחשבות.

כי מה אפשר לעשות עם געגוע?

ששורף בעצמות

שממטיר אינסוף דמעות

כי הוא כאן כדי להישאר לעד

חסר מרפא או פג תוקף מיועד.

אפשר רק לעטוף אותו

בעשרות שכבות של מגננה

שעם הזמן מתקלפות מעצמן גם בלי כוונה.

אפשר להתמסר להתקלפות השכבות, כולן

גם כשהכאב בלתי נסבל

כי געגוע הוא עד מהימן

למה שפעם חי

ובטרם עת נבל.