אחד עשר חודשים

אוף.

עוד רגע וחודש אוגוסט מסתיים.

חודש קשה.

קשה פיזית, כי כל כך חם ואי אפשר לנשום, כשבעצם הנשימה שלי כבדה כבר למעלה משנה...

חודש קשה מנטלית, כי כל שינוי קטן בשגרה גורם לתומי קצת לאבד איזון... אז חודש שלם ללא מסגרת, ועוד שני נסיונות לטוס לחו"ל שבוטלו ברגע האחרון בגלל המלחמה, הם מתכון לאסון.

ולמרות כל הקושי הפיזי והמנטלי, וגם העייפות המצטברת מלילות נטולי שינה בשל צמיחת שיניים או סתם בשל סיבות התפתחותיות אחרות של אגם, הקושי הגדול ביותר בחודש הזה היה עבורי החוסר שלך.

רק לפני שנה חזרנו מאוסטריה, אחרי שבוע מהמם.

טיול שהיה כל כך נעים, שמח, מעודד.

התחזקת מיום ליום, קיבלת אומץ וביטחון.

שמחת החיים שלך חזרה, הצחוק המתגלגל והשטויות, וגם הריבים עם תומי על הטאבלט במהלך הנסיעות...

וחודש אחר כך כבר לא היית איתנו.

והשנה הזו חלפה מהר מדיי. ואוגוסט שוב הגיע, כהרגלם של הימים לחלוף ושל החודשים להתחלף, אבל את לא כאן.

ולאורך כל החודש החם והמתיש הזה דאגתי לשאת אותך בדמיוני ולהציב אותך לצידי בכל תערוכה, משחקייה והפעלה אליהן הלכנו. גם כשהלכנו לראות אסטרואידים בשמיים את היית איתנו. במחשבה ובכוכבים.

וכשהלכנו לג'ימבורי ליד המשרד של ניב בו ביקרנו יחד פעם, גללתי אחורה בתמונות הטלפון רק כדי להחזיר אותך, או לפחות את הזיכרון שלך, בזמן שתומי מקפץ בטרמפולינות שאהבת ואגם מנמנמת במנשא.

את לא כאן, אבל את איתי בכל מקום.

כמו איבר שנתלש מבובה חשובה, אני מדביקה אותך אלי בכל פעם מחדש. מדמיינת איך ומה את היית עושה ואומרת בכל מצב.

אוף.

הלוואי והיית כאן לסבול יחד איתנו מהחום.

להתבאס איתנו יחד על שינוי התכניות.

להתקע בבית יחד כמו אז שחלינו בקורונה.

הלוואי והיית כאן להתחרפן משעמום ורגע אחר כך לקפוץ מהנאה כמו תומי...

אחד עשר חודשים חלפו ועדיין לא ברור לי איך יכול להיות שאת כבר לא בחיים. לא בחיינו.

אני לא חושבת שקיים זמן שיחלוף שיגרום לאמת הזו לשקוע.

רק הכאב שוקע קצת לפעמים. שוקע ואז צף ומציף.

התמונה המצורפת מטיול לרומניה באוגוסט לפני שנתיים, תמונה תמימה שמסתירה סיפור מתוק שכל כך אפיין אותך.

ישבנו במסעדה לאכול שניצלונים וצ'יפס.

לך הייתה מנה ולי הייתה מנה.

את החלטת לקחת דווקא מהשניצל שלי... וכשאמרתי לך שיש לך משלך הסתכלת על הצלחת שלי ואמרת לי: "יש לך מספיק".

כמה חכמה, יפה ושובבה היית.

אני אוהבת אותך כל כך, והלוואי והייתי יכולה שוב לחבק אותך ולשאול "כמה אמא אוהבת אותך?" והיית עונה לי "הכי בעולם".

ואז הייתי אומרת לך "ואיזה דבר את?"

ואת היית עונה "ממתק. ותומי ממתק. (ואגמי ממתק) ואת מכונת ממתקים".

כמה עצוב שיש ממתקים עם תוקף כל כך קצר....