אחים חברי אמת

תמיד אמרתי לתומי ועומר שהם ממתקים, הממתקים שלי.

אמרתי להם שבגלל שאני קונדיטורית אז הם יצאו כל כך מתוקים.

באחת הפעמים בחודשים האחרונים כששאלתי את עומר "איזה דבר את?"

היא ענתה לי: "אני ממתק. וגם את ממתק"

אז אמרתי לה "לא, את ממתק, ותומי ממתק, ואני מכונת ממתקים".

היא אהבה את זה ממש ואימצה את המילים האלו, וכל פעם שהייתי שואלת אותה "איזה דבר את?" היא הייתה חוזרת על כך שהיא ותומי ממתקים ואני מכונת ממתקים.

אני חושבת שאחד הדברים שהכי עצוב לי בזה שהיא כבר לא קיימת הוא הקשר המופלא שהיה בינה לבין תומי.

היא העריצה אותו מהרגע הראשון.

כל דבר שתומי אהב הפך מהר מאוד להיות הדבר האהוב עליה - פרוזן, סופר מריו, קירבי, לאחרונה עברנו לפוקימון.

היא אהבה לאהוב את מה שתומי אוהב והוא אהב ללמד אותה הכל. ועוד תכנן ללמד אותה כל כך הרבה...

בתקופת ההקרנות, שהינו רוב היום בבית בחוסר מעש (היא לא הסכימה לעשות כלום חוץ מלצפות שעות על גבי שעות בקוקומלון), ותומי היה בגן, היא הייתה שואלת שוב ושוב "איפה תומי?"

וברגע שהיה חוזר הביתה, הייתה פורחת ומתעוררת לחיים, מבקשת לשחק איתו בחדר ומתחילה שוב לצחוק.

הסיבה העיקרית שבגללה רציתי עוד הריון היא הקשר הכל כך מיוחד שהיה להם שפשוט שבה את ליבי, ועכשיו נותר שם ריק ששום דבר לא יוכל למלא שוב. גם לא עוד אחות קטנה.

הדבר הראשון שתומי אמר כשסיפרנו לו שעומר איננה היה "אז לא יהיו לי שתי אחיות..."

לשמחתי יש לי ילד מאוד רגיש וחכם, וכל יום הוא מבקש שאזכיר לו את הדברים שעומר אהבה, ומצליח להזכיר לי בעצמו דברים עליה.

היא לנצח תשאר אחותו הקטנה והאהובה, ואין לי ספק שהיא לא תשכח לעולם.