ארבעה חודשים

ארבעה חודשים.

מאז שאגם הגיעה אלינו הימים חולפים מהר יותר.

יש תעסוקה, הסחת דעת, אפילו קצת שמחה, מודעת וגם לא מודעת.

הכאב לעומת זאת לא משתפר עם הזמן. הוא רק מתעצם כשמופיע וצף פתאום, בין רגע רגוע אחד לאחר.

הגוף כאילו צריך להשלים פערים של עצב שנדחק הצידה בנסיון לחיות.

ברגע אחד הוא מציף אותי, הגרון נחנק וכל החיות נעלמת. מציף כל כך שלפעמים קשה לי לנשום.

השבוע באחת השיחות שלי ושל ניב, (שאיזה מזל שהוא קיים בחיי, כי בלעדיו אין לי מושג איך הייתי מוצאת כוחות להמשיך...) יצא לי לדמות את התחושות שלי לים.

לפעמים הים שקט ואין גלים, ולפעמים הגלים מציפים אותי.

קצת אחרי השיחה הרגשתי צורך להוציא אל הכתב את המילים שעלו בראשי ונוצר לו עוד שיר על הפרידה מעומר. פרידה שאין לה סוף ולעולם לא יהיה.

עומר אהבה את הים מאוד. מזל דגים אמיתית, חובבת מים מושבעת, גם בחורף וגם בקיץ בכל דרך אפשרית - אמבטיה, גשם, אגמים, בריכה וים.

בחודשים האחרונים שלה השתדלנו לקחת אותה הרבה לים.

ישבנו יחד לשחק בחול, ישבנו שעות ושיחקנו.

אני אף פעם לא אהבתי את הים. לא אוהבת את המים המלוחים ששורפים בעיניים, את האצות המלכלכות, את המדוזות הצורבות, את החום הנורא, את כמויות החול שחוזרות איתנו הביתה ונשארות גם שבוע אחר כך...

אבל עבור הכיף של הילדים זה שווה את זה. ועבור השמחה של עומר בכלל לא הייתה שאלה. אפילו הצלחתי להנות מלחפור איתה בריכות עמוקות בחול, ולא עניינה אותי כמות החול שנשארה אחר כך במקלחת.

הייתי אומרת לה "עומר תראי איזו בריכה ענקית!" והיא הייתה עונה לי "זאת לא בריכה, זה ים...!".

באותם ימים עומר כבר לא יכלה ללכת בלי עזרה, והפחד מחוסר השליטה מנע ממנה, בין השאר, להכנס למים.

רק כשסבא או אבא החזיקו אותה היא הסכימה.

אני לא חושבת שלי היה את האומץ לעשות את זה במקומה...

בזמן הקצר מדיי שהיה לנו אותה הספקתי ללמוד ממנה כל כך הרבה. אולי לא הספקתי ללמד אותה את כל מה שתכננתי, אבל הביטחון העצמי, האומץ והיכולת לא לוותר ולעמוד על שלה - ימשיכו ללוות ולחזק אותי תמיד.

ומאז שהלכת

ימיי הפכו לים.

אני צועדת על החוף

רגליי נוגעות-לא נוגעות בחול הרך, החם.

ויש ימים שהמים רדודים,

הכל סביב שקט, הכל כמעט נעים.

וברגע אחד, מבלי משים

מופיע גל גדול,

אני שוקעת בתוכו

והמים סוחפים.

סוחפים ומציפים אותי

עד שלא נותר אוויר בריאותיי

ואני בכלל מעולם לא אהבתי את הים

אך נטרפתי כספינה וגופי נכלא כך שם.

את אהבת אותו

את החול מקרוב ואת המים מרחוק,

אך גם כשכשלו רגלייך עוד היה בך העוז

להיכנס איתנו יחד, גם כשהיה עמוק.

ואני עוד מחפשת את כוחי,

את האומץ להוסיף ללכת -

בים הסוער שמלווה את הימים שלי

ים הסוער בי כל הזמן,

גם כשעל פניו יש שקט.