עומר לא בת 5.
- Noa Goldenberg-Gur Arye
- 10 במרץ
- זמן קריאה 2 דקות
שוב הגיע מרץ.
החודש שפעם היה האהוב עלי בשנה.
חודש של חגיגות ושמחה, של יום ההולדת שלי, ויום ההולדת שלה.
וכל כך חיכיתי לחגוג איתה יחד כל שנה. היא את החיים, ואני את המתנה המדהימה שקיבלתי יומיים לפני יום ההולדת.
4 פעמים זכיתי לחגוג לצידך עומרולה יפה שלי.
פעם אחת כשנולדת, ועוד שלוש שנים שמלאו לך. שלוש שנים יפות של חגיגות משותפות מלאות בלונים ועוגות שוקולד ששתינו כל כך אהבנו, אבל זו כבר השנה השנייה שבמקום לשמוח ולחגוג אני רק עצובה ובוכה.
כבר שנה וחצי מאז שפרשת את כנפייך היפות ועפת הרחק מכאן ואני עדיין לא מצליחה להבין למה זה קרה.
איך לקחו לי את המתנה היפה והמופלאה שלי?
למה הייתי צריכה להחזיר אותה? מתנה שאין לה פתק החלפה.
ואני כועסת ועצובה ומתגעגעת, ולפעמים שונאת את העולם.
כמה שהכאב הזה לא הוגן, כמה שהוא שורף לי את כל האיברים בגוף.
ומנגד, אני מוצאת את עצמי באופן בלתי נמנע יושבת ומסתכלת, וקוראת ושומעת מילים בלתי נתפסות של אנשים בלתי נתפסים, שאילו הייתי במקומם כנראה שכבר הייתי נפרדת מהעולם והם איכשהו מצליחים לבחור בחיים...
אולי אני צריכה לעבור סדנת אושר אצל ירדן ביבס ואלי שרעבי, כי לי עדיין יש שני ילדים מופלאים ובן זוג אוהב ותומך, ולמרות זאת קשה לי כבר שנתיים להגדיר את עצמי כאדם מאושר.
ואחרי שאני שומעת אותם אני מרגישה שזה לא הוגן מצדי להרגיש שמה שקרה לי הוא לא הוגן. אבל זה גם לא הוגן להרגיש שאני לא יכולה להרגיש ככה.
ואני נכנסת למערבולת של מחשבות ורגשות של כאב, ותקווה, ועצב ומנסה פשוט לנשום. פעולה שפעם התרחשה מעצמה, והיום אני מוצאת את עצמי מתרכזת כדי לבצע אותה.
כמו לבנה ענקית התמקמה לי בתוך החזה, חוסמת את המעבר לאוויר שמבקש להיכנס פנימה, ובנשימות כבדות אני מכריחה אותה להיסדק קצת ולאפשר לו לאפשר לי לנשום.
אבל איזה אחים יש לך עומרולה... שכל כך ראויים לך, וכל כך לא ראויים לכך שגזלו מהם אותך.
תומי, בעצת מזל היקרה שלנו, דאג לך לאלבום ברכות של כל ילדי הצהרון. הוא כתב לך שאת לנצח תישארי "בצד שמאל של החזה שלו" - .
ואגמי מזהה אותך כבר מזמן. רואה אותך בתמונות וישר מצביעה עליך ואומרת עומר. ואני מתמלאת גאווה על כך שהיא כבר מכירה אותך, ויחד עם זאת נשברת על כך שלא באמת תכיר.
עומרולה יפה שלי,
אם לא היו לוקחים לי אותך, היום היינו חוגגים לך 5 שנים.
ואני ממשיכה לדמיין אותך יום יום. איך היית נראית, איך היית נשמעת ומדברת, כמה מילים כבר היית יודעת לקרוא ולכתוב...
קול הצחוק שלך ממשיך להדהד באוזניי כשאני חושבת עלייך, אולי כדי להדחיק את הכאב ולנסות לשמור את השמחה.
אני רואה את חברייך וחברותייך הטובים והם כבר ילדים גדולים.
אני נזכרת איך הסתכלתי על תומי כשהיה בן חמש, ואמרתי לו "מתי גדלת כל כך?!"
אבל את השינוי הכל כך משמעותי שחל בגיל הזה אני לעולם לא אזכה לראות בך.
השנים חולפות, המספרים שלהם ושלי מתחלפים, ורק את נעצרת מלכת.
את תשארי לנצח פיה קסומה ויפיפיה בת 3.5
ואני אמשיך להתגעגע אליך כל כך...
יום הולדת. לא שמח. אהובה שלי.
תגובות