חודש ראשון בלי עומר

ה-27.4 הפך לתאריך הארור ביותר בשנה עבורי, ויום העצמאות הוא בכלל חג שמבחינתי אפשר לוותר עליו מעתה והלאה.

אבל בחצי שנה האחרונה, כל 27 שהגיע בכל חודש הביא איתו צביטה כואבת, גם אם לא התרחש בו שום דבר מיוחד.

לפני בדיוק חצי שנה חשך עולמנו, ולפני בדיוק חודש נאלצנו להיפרד מהילדה המופלאה שלנו לנצח.

לאורך כל חמשת חודשי ההתמודדות עם המחלה עברו לי כל מיני מחשבות בראש, מטופשות יותר או פחות, שהרשתי לעצמי לחשוב.

אחת המחשבות הייתה שאם עומר לא הייתה כל כך יפה וכל כך חכמה אולי הכאב היה פחות נורא.

כמובן שידעתי שזה סתם הבל הבלים, אבל משהו במראה המלאכי והטהור שלה פשוט גרם לי לעוד כעס על המחלה הארורה הזאת.

כשעומר נולדה היא הגיעה לעולם עם קווצת שיער קטנה ולבנה בחלק האחורי של ראשה. המיילדת מיד קלטה את זה והראתה לי ואני כל כך אהבתי את זה וחיכיתי שתגדל ותהיה עם פס קסום ולבן שיקשט את כולה, אבל השיער שלה תמיד צמח כל כך לאט, והפס לא הספיק לעטר אותה.

בדיוק שבוע לפני שעומר נפטרה מישהי סיפרה לי שאומרים שכשתינוק נולד עם שיער לבן זה סימן שמלאכים נגעו בו.

מהרגע הראשון של האבחנה הרגשתי שדווקא בגלל שעומר היא כזאת מלאכית לוקחים לי אותה.

כי איזו עוד סיבה אחרת יכולה להיות?

אני, שחלמתי על משפחה גדולה מרגע שהבנתי משהו על העולם הזה.

אני, שחלמתי שנים על אחים שהינם אך אינם והייתי נחושה בליבי שילדיי לא ירגישו אף פעם לבד.

אני, שקריירת הקונדיטוריה עמדה מול עיניי במטרה נחושה לטרוף את העולם, תרתי משמע, אך כשהפכתי לאמא הבנתי שזו באמת מטרת חיי, וסדר העדיפויות שלי קיבל תפנית שלא דמיינתי עליה בכלל.

"אמא טוטאלית" - כך קראה לי פעם מישהי אהובה אחת בשיחה אקראית. ולא הצלחתי באותו הרגע להחליט אם אני נעלבת או מוחמאת, והיום אני מבינה שזו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל.

והטוטאליות הזו היא זו שגרמה לי להאמין, באמת ובתמים, (הו כמה תמימה הייתי), כי עומר תחלים ותנצח את המחלה הנוראית הזו, שאחוזי ההחלמה שלה עומדים כבר עשרות שנים על 0%.

איפשהו בתוך תוכי אני עדיין מאמינה שאם היו נותנים לי קצת יותר מחמישה חודשים גם הייתי מצליחה למצוא את הדרך לניצחון.

וכך חלף לו חודש שלם. מהר מדיי, כואב מדיי, הרבה יותר ממה שבכלל חשבנו שיהיה, כי הפניות הרגשית לעכל את לכתה של המלאכית שלנו התערבבה עם שכול ואימה לאומית שרק הגבירה את החרדה, עד שפשוט לא יכולנו לנשום דרכה, והחלטנו להתרחק.

כבר שבוע שאנחנו במדינה אחרת, בלי אזעקות, פחות חדשות, קצת יותר חיים.

אבל איך חוה אלברשטיין אמרה? כאן הייאוש נעשה יותר נוח, אבל גם כאן אנחנו כאובים.

פתאום הראש מתפנה להתמודד עם מה שאנחנו באמת צריכים להתמודד איתו.

והמרחק הזה רק העצים את הקושי בפרידה ממך ילדה אהובה וקסומה שלי...

כבר בדרך לשדה הדמעות החלו לזרום להן, מזכרונות כל כך טריים של נסיעות איתך לחו"ל. ממזוודות שהכילו כל כך הרבה ממך, ועכשיו בלעדייך.

המטוס שממריא מבלי שתבקשי אותי לצידך, מבלי שתניחי עלי את ראשך הזהוב והיפה.

בדיוק שלושה שבועות אחרי לכתך, בשעה שהפסקת לנשום, גם לי היה קשה לנשום, ולא יכולתי לעצור את הדמעות במטוס הקטן והחנוק הזה.

וכאן, בעיר היפה והנעימה, בכל פעם שאנחנו יושבים במסעדה, הכסא שלצידי מרגיש פתאום כל כך ריק.

והילדים השמחים והמשתוללים בכל מקום סביבי, שבדמיוני אני מחליפה בך.

כל החיות הזו רק מדגישה את חסרונך ואת החלק שנבל בתוכי.

וכך חלף לו חודש. רק חודש, אבל איך כבר חודש?

ואין לי מושג מה בכלל צופה העתיד... לא מצליחה לראות פיסה של טוב בעתיד הזה... ולא מצליחה להחליט אם אני רוצה שהזמן יחלוף מהר או לאט... אני רק רוצה להמשיך להרגיש ולדמיין אותך. עוד ליטוף אחרון, עוד נשיקה אחרונה, עוד חיבוק, עוד.