חודשיים בלי עומר

חודשיים.

חודשיים שלמים של געגוע עמוק ומחניק, ועצב תמידי שמלווה אותנו בכל רגע ורגע, גם ברגעי שמחה וצחוק.

חודשיים של נסיונות בלתי פוסקים להמשיך קדימה ולהסתכל על מה שעדיין כאן ולא על מה שכבר לא ישוב.

ואין ספק שזכינו בהמון דברים להתקיים מהם.

משפחה תומכת, חברים יקרים, אהבה וזוגיות שבאמת אינן מובנות מאליהן. צאצאית קטנה שבכל רגע צפויה להגיע ולמלא קצת ידיים מרוקנות, וילד אחד מופלא, חכם ורגיש בצורה בלתי רגילה, שממלא לנו מצברים מפורקים בכל יום מחדש.

ניב תמיד אמר שכדי להיות שובב צריך להיות חכם, ואין ספק שגם עומר וגם תומי ניחנו בשכל חריף ושובבות מתוקה.

את שמחת החיים שלהם קשה לפספס, בגלל החיוך שהיא מעלה על פני כל אחד (וגם בגלל הווליום....).

עומר נסחפה בשובבות של תומי בכל רגע אפשרי ורק עודדה אותו להגביר קצב ועוצמה.

בחודשים שחלפו מרגע האבחנה, אפשרנו לתומי להגיע לווליום ולהשתוללות מוגזמת, כאלו שביום יום באמת לא יכולנו לשאת, רק כדי לשמוע עוד ועוד את הצחוק המתגלגל והמתוק של עומר.

הצחוק שלה באמת היה נותן לנו כוחות, וכמה שהיא אהבה לצחוק ולהצחיק.

עוד לפני שידעה לדבר כבר היה לה חוש הומור ושובבות שפשוט גורמת ללב להישרף מאהבה ולבטן לכאוב מרוב צחוק.

כמה חסר לי כאב הבטן הזה. עכשיו רק הלב כואב, ועדיין נשרף מרוב אהבה שכבר אי אפשר להעניק לה.

בסרטון עומר בת כמעט שנה וחצי, מלאת צחוק, שובבות והומור, יודעת להגיד תומי אבל מסרבת ועושה שטויות.

דעתנית, מתוקה ומלאת צחוק כפי שהייתה, מאז ולתמיד.

והדרך שבה היא פונה אליי ואומרת "מאמא", עם המבט הממיס והטהור הזה, לנצח יזכירו לי כמה אהבה הייתה לנו.