חזרה לעבודה

לפני כחודש חזרתי לעבוד.

חזרתי לעבוד אחרי שנה וחצי בבית כי די, הגיע הזמן.

שנה וחצי "בבית". בין הקרנות, נסיעות לבית החולים לטיפולי הידרותרפיה או בדיקות, להליכה איתה לגן בשיא החום בזמן הריון, בטיפול צמוד שלי ושל ניב מבוקר עד ערב ולפעמים גם באמצע הלילה בעומר שלנו שאיבדה את עצמאותה.

ואחר כך מלחמה, ולידה, וטיפול באגמי הקסומה שלנו עד כניסתה לגן.

ודי, הגיע הזמן לחזור לשוק העבודה.

קיוויתי שזה יחזק אותי, יתן לי תעסוקה וישמור על העשייה והסח הדעת, כמו שהטיפול באגמי קצת הסיח את דעתי, כדי לא לשקוע לתוך התהום שנפערה בנפשי.

אני לא מסוג האנשים שמסוגלים לשבת בלי מעש בבית, וגם חשוב לי להיות חלק מההכנסה החודשית של הבית.

אז קיוויתי שהעבודה תתן לי את כל מה שנדרש מבחינתי כדי להמשיך קדימה ולא לצלול מטה.

לצערי גיליתי שזה קצת עושה את ההפך.

במקום הסחת דעת אני מוצאת את עצמי שקועה יותר ויותר במחשבות על עומר ועל חסרונה, ופתאום החוסן שלי במקום להתחזק קצת נסדק.

לא חולף יום בלי שמושמע ברדיו שיר של עידן רייכל.

אני לא האזנתי לרדיו מאז המצאת הספוטיפיי בערך...

ולעידן רייכל יש יכולת מופלאה לבחור מילים שמפעילות כל רגש סמוי בגוף.

מאז שעומר נפטרה אנחנו פשוט לא מסוגלים לשמוע את השירים שלו.

זה מרגיש כאילו שהן נכתבו עבורנו ועלינו, והגאונות שלו היא שכנראה כל אחד מסוגל להרגיש ככה כשהוא שומע את השירים שלו.

כשהדמעות עומדות בגרון אבל מסרבות לצאת ממני אני מאפשרת לשירים שלו לשחרר לי אותן, לגעת איפה שהכי כואב, בזמן שהגוף במלחמה עם עצמו בין לשמור על איסוף לבין להתפרק.

שלשום הפתיע אותי ברדיו שיר אחר, שמי בכלל חשב שיתנגן ברדיו?...

אחת מקבוצות החיילים בחרה ב-Let it go, ודמותה של עומר בתחפושת אלזה שדרשה ללבוש כמעט בכל יום מאז שחלתה צפה בדמיוני ושברה את ליבי.

הפעם האחרונה שבחרתי לשמוע את השיר הזה שכל כך אהבה היה ביום ההולדת האחרון שלה, בדרך לקבר, וכשהוא התנגן ברדיו פשוט לא הצלחתי לעמוד בפני הכאב שהציף אותי.

עוד רגע ושוב יחול יום ההולדת שלה, ושוב היא לא תגדל בשנה. היא תמשיך להיות בת 3 וחצי לנצח.

השיר של עידן רייכל שהכי שובר אותי הוא "רוב השעות".

בכל פעם שאני שומעת אותו אני חוזרת לאותן שעות רבות בחדר עם עומר.

משחקת איתה, עד כמה שמצב הרוח שלה איפשר לה לשחק בהינתן סטרואידים ששיבשו אותה, ועד כמה שלי היו כוחות נפשיים לצחוק ולהצחיק.

אני רואה אותה בעיני רוחי יושבת על השטיח, מתקשטת בתכשיטים שעד עכשיו ניצבים בחדר ומחכים לה שתתקשט בהם, מתמסרת איתי בכדור, מבקשת שננגן שירים או שרה לי לילה טוב. ולצידם, כל הרגעים הכואבים, הבכי, התסכול והפחד לשחרר לי את היד עד שהייתה נרדמת בלילה במיטה.

ברור לי שמשמעות השיר המקורית היא אחרת, אבל עבורי כמעט כל בית בשיר הזה מספר את מה שהיה שם איתה, את הרגשות, הפחדים, והפרידה ממנה.

רוב השעות / עידן רייכל

רוב השעות שנשארו

היו מלאות אהבה

ברוב הימים שברחו לנו

הייתה איתי והייתי איתה

ברוב השירים שעטפו את החדר

הייתי כולי סערה

ומה שנותר לבסוף מהשבר

ברוב המקרים נותרה שתיקה

ברוב הבריחות ופרצי הזעם

אני זוכר משב רוח קרה

ברוב הרוחות וסופות הגשם

בסוף היום חזרה חזרה

ברוב השירים עוד זוכר את פניה

נוגעות לא נוגעות

ודמעה של שתיקה

ברוב הדמעות השתקפות החדר

כמו גוזר על חייה למות בנידה

יש ימים שנשארו

והם רבים והם שלה

ויש שעות שמלאות כולן בריח שלה

ורוב הזמן הייתה נשארת

וכשלא הייתה בוכה

ואם זה כך ואם אחרת

אני נשאר שלה

הייתה איתי והייתי איתה