חמישה חודשים

חמישה חודשים.

כמה פחדתי מהרגע הזה, הרגע בו חמישה חודשים יחלפו.

חמישה חודשים של התמודדות עם המחלה, חמישה חודשים של פרידה.

בדיוק חמישה חודשים חלפו מהרגע בו קיבלנו את הבשורה האיומה על המחלה של עומר ועד הרגע בו היא נשמה את נשימתה האחרונה.

חמישה חודשים כל כך קצרים אבל כל כך ארוכים.

חמישה חודשים של שעון חול שתקתק מעל ראשנו, בלי לדעת מתי הוא יפסיק לתקתק.

חמישה חודשים שבהם כל לילה חיכיתי שכבר יגיע הבוקר כי המחשבות לא נתנו מנוח, ההספדים נכתבו לי בראש ללא הרף והדמעות הרטיבו שוב ושוב את הכרית.

וכשהבוקר היה עולה, חיכיתי שיגיע הלילה, כי היה קשה מנשוא לראות את השינויים הפיזיים והרגשיים שחלו בעומר שלי.

כל כך כאב לי לראות אותה כואבת בזמן הבדיקות. כל כך היה קשה לראות את התסכול שלה כשלא הייתה מסוגלת לעשות בעצמה הכל כמו שתמיד דרשה וביצעה.

וכן, גם היה לי לא קל בזמן בחילות ועייפות של הריון טרי לקחת אותה כל יום לגן כדי לשמור לה קצת על שיגרה, מבלי לזוז ממנה מילימטר כי מיד היא הייתה נבהלת ובוכה.

במשך חמישה חודשים הלב שלי נשבר שוב ושוב, יום אחרי יום.

והנה, חלפו עוד חמישה חודשים. חמישה חודשים שהיא לא כאן, והלוואי והיו לי עוד עשרות חודשים כואבים כמו חמשת החודשים ההם כשהיא עוד הייתה בחיים.

הפחד שיגמרו לי המילים מתחיל להתממש.

בהתחלה המילים זרמו ממני כמו מים, בעוד שעכשיו אני כל הזמן עסוקה במחשבות עליה, אבל לא מוצאת את המילים הנכונות לכתוב עליה.

המילים שיוצאות הן בעיקר על הכאב שלי, וכבר פחות על מי וכמה מיוחדת היא הייתה.

עכשיו נותר לי רק לדמיין איך הייתה משתנה, גדלה, איך הייתה חווה את המעבר לגן עירייה, מה הייתה אומרת על המלחמה...

מפעם לפעם יש אירועים או דברים קטנים שאנחנו עושים יחד, דברים של "פעם ראשונה בלי עומר", ואלו רגעים ששואבים ממני את כל הכוחות בבת אחת ואחר כך מסרבים לשחרר אותי במשך כמה ימים.

ויש רגעים שאני פשוט לא מצליחה להבין איך זה יכול להיות שהיא לא כאן.

פחדתי שיחלפו חמישה חודשים כי ידעתי שהזמן יחלוף מהר. הוא תמיד חולף מהר מדיי, ותחושת ההחמצה שלי של הילדה המופלאה שהייתה לי רק מתעצמת עם הזמן שעוקף את הזמן שהייתה איתי.

אני מנסה להיאחז בתמונות וסרטונים שלה, והתחושה שלי תמיד היא שהייתי צריכה לצלם אותה יותר.

אבל עומר הייתה ילדה כל כך חכמה... סביב גיל שנתיים, כשהייתי מנדנדת אותה ומצלמת תוך כדי (או לפעמים סתם בוהה בטלפון כי זה הפך להרגל מגונה) היא הייתה אומרת לי לשים את הטלפון "בגב" כלומר להכניס אותו לכיס ולהתרכז בה.

איך זה שכשהדברים הכי חשובים נמצאים מולנו אנחנו לא תמיד יודעים להתרכז בהם?

חמישה חודשים של געגועים לילדה המופלאה שלי. כל כך קטנה, וכל כך חכמה.