ילדת אושר וצבע

עומר באמת הייתה ילדת אושר.

הצחוק המתגלגל שלה בכל בוקר, שאיננו עוד, הותיר אחריו שקט רועם.

היא הייתה כל מה שאני לא הייתי, וכל כך אהבתי את זה.

עוצמתית, חסרת פחד, מפוצצת ביטחון עצמי, עמדה על שלה בכל מצב וידעה לדרוש את מה שהיא רצתה.

קראנו לה מפלצת קטנה כי היא הייתה כולה כמו רוח סערה.

צעקה עלינו את ה"לא" הכי מתוק בעולם כשלא הסכימה לעשות משהו (גם בלילה האחרון שלה אתנו, כשהיא הייתה כאובה וניסינו לסובב אותה כדי להקל עליה, וזה גרם לי לצחוק אפילו שם).

היא הייתה ילדה צבעונית שאהבה יצירה, ריקודים, שירים ומלא מלא (מלא) גואש.

איך היא אהבה למרוח את כולו על כל הגוף, ולדאוג להסב את תשומת ליבי לטרור שהיא עשתה לי.

בשבועות האחרונים ביקשה כל יום לצייר בגואש במרפסת והסברתי לה שחם מדיי ויש שמש חזקה אז אי אפשר.

והיא הסבירה לכל מי שבא אלינו שאי אפשר כי חם.

ובכל בוקר, כשהשמש עוד הייתה בצד השני של השמיים, והמרפסת הייתה מוצלת, אמרה לי "אבל עכשיו אין שמש, לא חם".

ולשמחתי הצלחתי כמה ימים לפני שהכל נגמר לאלתר ציור גואש במרפסת, בעודה ישובה על כסא ים ומציירת על גבי מושב כסא מטבח, ולממש לה את הרצון העז הזה.

הצבע שלה כל כך חסר לי עכשיו. הבית שקט מדיי, ריק מדיי, כמעט נטול צבעים (פתאום הווליום המוגזם של תומי כבר לא מוגזם לי).

אבל הצבע שלה עדיין צובע לי את החלומות, ואם אפשר היה, ולו לרגע, הייתי רוצה שתחזור ותצייר על כל הבית עכשיו בכל צבעי הקשת.