ילדת חורף

אני ילדת חורף.

נולדתי בחורף ומאז ומתמיד אהבתי את החורף.

בכל פעם שהיה מגיע הגשם הייתי מתמלאת אושר והתרגשות.

כשהייתי ילדה, הייתי מתעוררת באמצע הלילה לקול הטפטוף או הרעמים, מטפסת על השיש במטבח כדי לראות דרך החלון את הגשם ששוטף את הרחוב, ויכולתי לשבת ולצפות בו דקות ארוכות מהופנטת לחלוטין.

אנשים נכנסים בחורף לדיכאון ואני מתעוררת לחיים.

אבל הפעם הגשם לא משמח אותי. הוא רק מציף בגעגועים. השמיים בוכים ואני איתם.

גם עומר הייתה ילדת חורף, ואהבה את החורף בדיוק כמוני.

את הגשם, השלג, התותים.

לקפוץ בשלוליות עם מגפיים עד שכל הבגדים היו ספוגים לחלוטין, להסתובב עם מעיל ומטרייה וכפפות.

כמה חיכתה שיגיע.

כל פעם אמרה לי: "יש תותים בחורף. עוד מעט יהיה חורף ונלך לקנות תותים."

"אמא, כשיהיה שלג, נסע שוב לשלג"

ואני הבטחתי לה שכך יהיה. וכל כך רציתי לקיים.

הקיץ שלנו מתארך משנה לשנה, ובאמת שהאמנתי שלמרות החום הקיצוני עוד נספיק ללכת לקנות יחד תותים, להקפיץ אותה בשלוליות ואולי אפילו לנסוע שוב לשלג...

אבל הקיץ היה ארוך מדיי, והמחלה מהירה מדיי, ועכשיו הגשם כבר כאן, אבל היא לא.

דמיינתי אותנו בעתיד מתעוררות יחד בלילות ורצות לראות את הגשם כמו שתי ילדות קטנות... אבל היא תשאר לנצח ילדה, והילדה שבתוכי כבר קצת נעלמה.