לילה טוב עומר, מתומי

אתמול בערב תומי ישן אצל אמא של ניב ולפני שהלך לישון התקשר אליי להגיד לנו לילה טוב.

זו לא פעם ראשונה שהוא מתקשר לפני השינה, אבל זו כן פעם ראשונה שהוא אומר לי למסור לעומר לילה טוב.

וכאילו שהימים האחרונים לא היו מספיק רגישים, עם השמחה המעורבת בעצב על חזרתן של החטופות, על אלו שעדיין שם ומי יודע בכלל מה יעלה בגורלם, ובעיקר הרבה הזדהות עם תחושות הכאב של ההורים של אלו שהיו חולמים שהילדים שלהם יחזרו הביתה, גם אם זה מתוך הגיהנום.

והילדה שלי, היפה שלי, הפיה המיוחדת שלי, המתנה שקיבלתי ליום ההולדת לפני כמעט חמש שנים, כבר כמעט שנה וארבעה חודשים לא כאן, ואף עסקה לא תחזיר אותה.

אף שטן לא יעשה איתי הסכמים.

הסרטן השטן כבר השתלט עליה עוד בעודה בתחילת החיים ולקח אותה מהר מדיי.

הלוואי והייתי יכולה למסור לה לילה טוב, לחבק אותה, להרגיש אותה, אבל הזמן עובר והזיכרון המוחשי של מגע גופה הולך וחומק ממני עם כל יום שעובר.

אגמי בינתיים גדלה, ומיום ליום מזכירה לי את עומר יותר ויותר באופי הדעתני שלה, בנחישות, בסקרנות, ואפילו בהתפתחות הפיזית - עוד לא מלאו לה שנה וחודש והשובבה הזו כבר התחילה ללכת בכוחות עצמה.

מטפסת על כיסאות, כמו עומר, משחקת עם לילה, כמו עומר, רוקדת עם כל הגוף כששומעת מוזיקה, כמו עומר, אבל היא לא עומר.

היא עולם ומלואו, היא קסם של ילדה, היא מקור לכוחות נפש עצומים, שופעת אהבה וצחוק, אבל היא לא עומר.

השבוע צפה לי מחשבה קשה בין עשרות המחשבות שצפות לי בכל רגע שעומר מלווה אותי בדמיוני.

חשבתי שאין דבר כזה ילד מועדף, אבל כשהילדה שלי נלקחה ממני, באותו רגע היא הפכה לילדה המועדפת.

לא שאני אוהבת אותה יותר, אבל היא אוטומטית מקבלת עדיפות כי אני חייבת להשאיר אותה כאן כל הזמן, כי היא אף פעם לא כאן בעצמה.

היא לא מציקה, לא בוכה, לא צועקת עלי או מדברת בחוצפה, לא רעבה, לא עייפה, לא מעלה חום.

היא לא מחבקת, צוחקת, שרה, רוקדת, משתפת את כולם בכל מה שיש לה לתת. היא פשוט כבר לא, וזו האחריות שלי לדאוג שהיא תמיד תהיה כן.

עוד הרבה לפני שאמילי דמארי נחטפה לעזה, בגן אצטרובל המופלא שלנו התחילו ללמד את הילדים את שפת הסימנים.

עומר זכתה להיות מוקפת תמיד באהבה אינסופית, והיום גם אגמי זוכה לה.

עומרולה אהובה שלי, אם איפשהו ביקום את עוד שומעת אותי, אני מוסרת לך לילה טוב, בוקר טוב וכל כך הרבה אהבה