נינג'ה קטנה ואהובה

לעומר היו הרבה שמות, בגלל שהיא הייתה כל כך רבגונית.

מפלצת קטנה, בובה, נינג'ה, עומרולה שובבולה, גברת שובבה, ממתק, ממתקית, לולה פלולה, לולית, פעלולה...

כל שם התאים למצב אחר, וכל המצבים יחד הרכיבו את הנפש היפה, השובבה והחכמה שלה.

עומרולה יפה שלי, כמה חכמה ורגישות היו בך...

לצד כוח מתפרץ וחסר מעצורים, תמיד ידעת להרגיש ולרגש.

ביום הארור הזה בבית החולים, כשקיבלנו את הבשורה המרה, רצתי לחבק אותך במיטה ולא רציתי לעזוב לעולם.

ואת ליטפת, וחיבקת, ונישקת, והרגעת אותי. לרגע התחלפו לנו התפקידים, ובמקום שאני אהיה שם בשבילך ואציל אותך, את הצלת אותי.

ובימים האחרונים שלנו יחד, כבר באמת שהכאב שלי לראות אותך כאובה היה קשה מנשוא, וכמה שניסיתי לעצור לידך את הדמעות, זה לא תמיד הצליח.

ואת, ברגישותך ואהבתך אמרת לי "אמא נכון לפעמים את בוכה כשאני לא מרגישה טוב?" וריסקת את ליבי.

ביום שקיבלנו את האבחנה חזרנו הביתה, ובערב ביקשת ללכת לאכול פיצה.

ישבתי איתך לצד השולחן ברחוב הסואן והתבוננתי בך.

הלעיסות שלך היו קצת חלשות בגלל ההשתלטות הבלתי נסבלת של הגידול, אבל חוץ מזה הכל סביבנו היה כל כך רגיל.

אנשים חלפו על ידנו, פנים מוכרות שמחייכות ומסמנות לשלום, ואני מחזיקה את עצמי שלא לבכות מולם, שלא לבכות מולך. כמה החזקתי בחודשים שהגיעו אחרי כן.

אבל לא יכולתי אחרת. בשבילך ובשבילי.

לשקוע לא עזר לי, רק לחפש סיכוי ותקווה. מה עוד יש לנו בלי תקווה?

ואת ישבת ואכלת לך בשקט, והמוח שלי היה כל כך חסר מנוחה.

מחשבות על איך יחסכו ממך כל כך הרבה דברים שאני כל כך לא אוהבת בעולם הזה.

מחזור מעיק שחוזר כל חודש, גיוס לצבא, מבחנים ועבודות בלימודים, ועוד שלל דברים שכבר הספקתי לשכוח.

כבר באותם רגעים שהייתי באמת נטולת תקווה, המוח שלי יצר עבורי מחשבות שיקלו לי על רוע הגזרה.

ובחודשים הקצרים-ארוכים שחלפו מאותה אבחנה, כמעט על בסיס יומי, היית מדברת על דברים שלנו מותר ולך אסור, ושכשתהיי גדולה גם את תוכלי לעשות.

לשתות קולה או קפה, לאכול סוכריות גומי או להדליק אש ולטגן שניצל בשמן לוהט ופיצה בטאבון.

וכמו מנטרה חזרת על כך "כשאני אהיה גדולה".

וכמו חץ בלב של אותן מילים כל כך תמימות וטהורות, ידענו ונשברנו כל פעם, כי לנצח תהיי קטנה.

אהובה שלי, נינג'ה מפעימה ובלתי ניתנת לעצירה שלי, המחלה אולי מנעה ממך לעשות את כל הדברים שחיכית לעשות בסבלנות מרגשת ובוגרת כל כך, אבל היא לעולם לא תצליח לעצור את הקיום שלך.