רק אני גדלתי בשנה

בשנה שעברה ניב תכנן לי יום הולדת מושלם.

נסיעה זוגית לחיפה, מסעדות, קונדיטוריות והמון שמחה.

לחיים, כפי שהורגלנו בהמשך, היו עבורנו תכניות אחרות.

ערב לפני כן ישבתי ושיחקתי בחדר עם תומי ועומר בכיף, ופתאום בבת אחת עומר התחילה לבכות, תפסה את הראש וצעקה "איה!".

ניסיתי להרגיע אותה אבל שום דבר לא עזר והיא המשיכה לבכות בכאב...

לקחתי אותה איתי למיטה ורק אחרי זמן מה היא נרדמה מרוב בכי ועייפות.

זה היה סימן מקדים למה שהתגלה בסוף אפריל.

אחרי שהיא נרדמה נסעתי עם ההורים שלי לקפלן, בנסיון להציל את עתיד הילדים שלי במדינה שלנו.

לא ידעתי מה העתיד עוד מזמן לי.

עם הגעתנו לאיזור הבמה ניב צלצל אלי ואמר שעומר התעוררה עם 40 חום ושהיא לא לגמרי צלולה.

החלטנו לא לקחת סיכון ולנסוע איתה למיון.

עשינו אחורה פנה, אבא שלי החזיר אותי הביתה ומיד נסענו לוולפסון.

במיון לקחו לעומר כל מיני מדדים בסיסיים, הדופק היה קצת חלש והיא הקיאה שם פעם אחת אבל חוץ מזה הכל היה "תקין". שאלתי אם לא יעשו לה CT והרופא אמר שלא נראה שיש צורך... חיכינו עוד קצת וחזרנו הביתה.

מהרגע שקיבלנו את האבחנה של עומר מלוות אותי תהיות בלתי פוסקות ובלתי נמנעות על "מה היה אם".

הרגע הזה בוולפסון הוא התהייה הגדולה ביותר.

אולי אם היו עושים לה סי-טי כבר באותו ערב ומגלים מוקדם יותר על הגידול זה היה נותן להקרנות סיכוי יותר טוב להשפיע. ואולי היא הייתה כאן עדיין, ואולי עד שהייתה החמרה נוספת במצבה כבר היו מצליחים להוכיח איזה טיפול...

ואולי, זה לא היה עוזר בכלום, והעצב היה מתחיל כבר באותו יום, והיינו מפסידים עוד חודש וחצי של שאננות, שמחה, חיים.

למחרת בבוקר החום עדיין לא חלף והחלטנו לדחות את כל הטיול למאי ולהישאר איתה בבית.

העברנו בערך את כל היום יחד על הספה מכורבלות ואני זוכרת שבאמת התבאסתי. ממש חיכיתי לנסיעה הזו עם ניב, ובאותם רגעים המחשבה לחכות חודשיים כדי לממש אותה היתה מאוד מתסכלת.

זה הרגיש כמו יום הולדת "מבוזבז" ולא מהנה בכלל.

הטיול בסופו של דבר בוטל ואולי עוד יתממש יום אחד, אבל הייתי מוותרת על כל הטיולים שבעולם רק כדי לחגוג את כל ימי ההולדת שלי מכורבלת איתה על הספה...

השנה בחרתי לוותר על החגיגות. זה בלתי אפשרי לחגוג כשהלב מרוסק לרסיסים.

אולי ביום מן הימים הרסיסים יתחברו קצת אחד לשני ויהיה מקום גם לחגוג.

תודה לכל המברכים, המאחלים, המחבקים ומעלי החיוך על פניי, למי שלא היו מילים לכתוב אבל עדיין כתב לי.

אין מילים ביום שכזה, אבל תמיד נעים לדעת שאני מוקפת משפחה וחברים שאוהבים.

בתמונות עומר רגע לפני הכאב, במיון, על הספה.