שבוע בלי עומר

אחרי ההלוויה, בדרך הביתה, החלטתי לשתף את ההספד שכתבתי לך בפייסבוק.

הספד שנכתב בראשי כבר ימים רבים לפני לכתך.

בשבוע הראשון אחרי האבחנה הראש שלי לא הפסיק להספיד אותך.

הייתי כל כך חסרת כל תקווה שפשוט לא הצלחתי להפסיק לדמיין את הרגע שאת כבר לא איתנו.

לאט לאט כוחות מחזקים מבחוץ ומבפנים הציבו מולי מטרות חדשות. הכרתי את כל הניסויים האפשריים, כבר תכננתי מעבר לסיאטל, קראתי על אפשרויות שגם הרופאה שלך לא חשבה להציע לי והחלטתי בתוכי שאת הולכת לנצח.

ככה התפנה לי במחשבות המקום מהספדים לתוכניות פעולה, רק שלא אני, ולא אף אחד אחר, תאר לעצמו שלא יהיה לי זמן לממש אותן.

בשבוע האחרון שלנו, כבר ידעתי.

אמרתי לרופאה שאני רוצה להתחיל להכין את תומי לקראת הפרידה ממך, והיא אמרה שעוד יש זמן וזה לא דחוף....

אבל אני ידעתי. וההספדים חזרו להיכתב בראשי.

בלילה בו נשמת כל כך בכבדות, נלחמת למרות התרופות המטשטשות במסיכת החמצן בכל כוחך (כי למה שמישהו יעז לשים לך משהו שאת לא מעוניינת בו? לא גרביונים לא קוקיות ולא סרטים לשיער - אז מסיכת חמצן?...)

ועוד הספקת להגיד, כנראה הדבר האחרון שהעולם שמע אותך אומרת, שבא לך את אמא.

ואבא ישן לצדך כל הלילה, ואני קמתי כל כמה דקות ללטף את ראשך, כי רק זה הרגיע אותך.

ובין מעבר ממיטתי אל מיטתך, ידעתי והחלטתי שזה הזמן לכתוב הכל, כי ברגע האמת לא אהיה מסוגלת.

וכל אותם הספדים שהיו מוכנים כבר בראש, יצאו אל הכתב.

הכל מלבד המילה "הבוקר".

לא רציתי להגיד את זה עד שזה לא קורה באמת. ואכן בבוקר, ב-8:21, את עצרת, ואנחנו קפצנו בבהלה, ועכשיו אנחנו רק מתרכזים באיך להמשיך.

אחרי ההלוויה לא הצלחתי לישון כמו שצריך, ב-4 בערך כבר לא יכולתי עוד.

עברתי למיטה שלך להתרפק ולהתפרק קצת. לחבק את כל מה שהיה שלך ואולי להצליח להרגיש אותך עוד קצת.

ואז במקום להמשיך לבכות עברתי לסלון והתחלתי לכתוב.

שבוע שאני כבר כותבת וממירה דמעות במילים, ומפחידה אותי המחשבה שיום אחד כבר לא יהיה לי מה לומר עוד, בכל זאת היו לך רק שלוש וחצי שנים.

עכשיו אני אהיה קצת עם עצמי, אשתף את העולם בעוד תמונות ומילים כשארגיש צורך, ואנסה לשמור אותך כמה שיותר חיה בזיכרון, בריח, במגע, כדי שהזיכרונות של שלוש וחצי השנים הקצרות שזכינו בך ימשיכו ללוות אותנו עוד שנים רבות.