שבועיים בלי עומר

שבועיים שאת אינך.

בקושי הספקנו לעכל ולהתאבל, ואסון לאומי נפל על ראשנו.

האבל הפרטי שלנו נדחק הצידה אל מול גודל הטרגדיה הבלתי נתפסת שנחתה על ארצנו.

מלאכית אחת שחיכתה בשמיים לעוד עשרות מלאכים ומלאכיות שלא הגיע להם ללכת, לא עכשיו, לא ככה, לא בכלל.

עולם אכזר שרק מבעיר בי מיום ליום את הכעס ומכבה לי את כל האור שעוד הצלחתי לאחוז ולשמור.

מה כבר ביקשתי? רגע של שקט לבכות ולכאוב את חסרונך?

ימים ארוכים של כאב, עצב וזעזוע על ילדים של אחרים, ולילדה שלי לא נשאר לי מקום.

רק בלילה, לפני שהולכים לישון. כשהטקס הוא עדיין אותו טקס, רק עם ילד אחד במקום שניים.

ואור הכוכבים הירוק שתמיד ביקשת שיאיר לך את החדר, שאני רוצה ולא רוצה להדליק עדיין, אבל מבקשת מתומי להדליק.

והשיר שלנו, שעכשיו הוא רק של תומי, ואני מצליחה בקושי לשיר לו בשקט, מבלי לבכות ומבלי להיחנק, ותומי עדיין מבקש שאשיר פעמיים - פעם אחת עבורו ופעם אחת עבורך.

והלב, הלב שכל כך הרבה זמן ניסה להחזיק ולהיות חזק שפשוט מרוסק ואין לו זמן להחלים.

והתכניות שלנו להסתכל קדימה ולהתחיל קצת לחיות - ובמקום חיים קיבלנו רק עוד מוות.

נדהמתי מהכוחות שלנו, של שנינו, להמשיך גם כשאת כבר עצרת. אבל עכשיו הכוחות הולכים ופוחתים, ומחליף אותם כעס וזעם ותסכול, שאני באמת משתדלת שלא להוציא על אחרים, אבל יש גבול ליכולת, גם לשלי מסתבר, להיות נחמדה, מבינה, מכילה ומתחשבת.

לא רוצה יותר להתחשב. רוצה שקט.

אל תעלמי לי מהמחשבות, אל תתפוגגי לי, עוד לא הספקתי לבכות מספיק. עוד לא הספקתי להנציח אותך בכל נים ונים שלי. תשארי איתי ואל תעלמי לי.

אני משחזרת שוב ושוב את הצחוק שלך, את המבט השובב, הפרצוף המצחיק והמתוק, את הקול שמקריא סיפורים בלהט ואת תנועות הידיים המלוות אותו.

לא בטוחה כבר מה היה באמת ומה אני מוסיפה בדמיון, אבל רק רוצה לראות אותך שוב, כפי שהיית בדיוק.

אבל כללי שורר עכשיו סביבנו. ממנוחמים הפכנו מנחמים.

אי אפשר לדעת מתי נחזור שוב לחיות באמת, אז בינתיים רק נקווה שלא יגיעו עוד מלאכים לשמיים, ושנוכל, אולי, לראות עוד קצת את האור.