שבעה חודשים

שבעה חודשים חלפו מאז שנפרדת מאיתנו בלי מילים.

שבעה חודשים מאז שהחיים נטרפו לנו.

שבעה חודשים שהגוף המהמם שלך כבר פיזית לא איתנו, ושנה מהיום בו חיינו השתנו לנצח.

בדיוק היום לפני שנה קיבלנו את האבחנה על הסרטן הארור.

אלו רגעים שצרובים לי בזיכרון כמו סרט אימה.

אני יכולה לצפות במחשבות שלי בניב מבשר לי בעיניים דומעות וקול רוטט, את מה שהוא רגעים לפני כן נאלץ לשמוע בלעדיי, בזמן שאני נשארתי עם עומר במיטה כי היא לא נתנה לי לעזוב אותה לרגע, לא אז ולא מאז. עד שנאלצה לעזוב אותי בעצמה.

נצמדתי לטלפון כדי לקבל ממנו אות חיים, וכל שעבר בראשי היה "רק שלא יגיד סרטן, רק שלא יגיד סרטן".

לא דמיינתי בכלל שקיימת אפשרות של סרטן שאין לו טיפול.

ובמקום אות חיים, קיבלנו אות מוות.

צרחתי וזעקתי שזה לא יכול להיות ורצתי חזרה למיטה לחבק אותה הכי חזק שרק יכולתי. אמרתי שאני רוצה מישהו אחר. רופא אחר. אבל אף אחד אחר לא היה עוזר.

מאז ומתמיד שנאתי סרטי אימה ונמנעתי מהם.

לא משנה שהבנתי היטב כי מדובר בסיפורים בדויים, לא הצלחתי להכיל את הפחד.

את סרט האימה הפרטי שלנו נאלצתי להכיל מרגע שהחל, ולצערי לסרט הזה אין סוף.

הכעס והפחד ששיתקו אותי באותם רגעים לא החזיקו מעמד הרבה זמן.

נכנסתי למצב לחימה ועשיתי כל שביכולתי לנצח בקרב שהיה אבוד מראש.

כבר בימים הראשונים אחרי שחזרנו הביתה הרגשתי את השינוי שחל בה, בילדה החזקה, המצחיקה והמופלאה שלי, שהייתה חזקה ורגישה עד לרגעיה האחרונים. ועם זאת, משהו השתנה.

יותר תסכול, פחות שטותניקיות, יותר קושי, פחות עצמאות.

הרגשתי שהילדה שלי נלקחה ממני בעודה בחיים.

זה אולי דבר נוראי לחשוב ולהגיד, אבל ככה הרגשתי.

את כבר לא היית לגמרי את. נאלצת לשנות את אופייך. להתבגר מהר יותר, להשאיר קצת מאחור את האופי השובב והמתחכם שלך. אך הרגישות המופלאה שלך לסביבה רק התעצמה.

בשבועות האחרונים תומי התחיל להתעניין בחורים שחורים.

הוא כבר מזמן מכיר את כל שמות וצבעי כוכבי הלכת.

לפני קצת יותר משנה הכנו שלושתנו יחד יצירה של כל מערכת השמש. כל כך נהנת לצייר איתנו ולצבוע כדורי קלקר לבנים.

הצבנו את היצירה בחדר לצד מיני משחקים, ובימים שבילינו שתינו יחד בחדר, מבין כולם אהבת לשחק בעיקר בה. להוציא את השיפודים מהמעמד הירוק, להוציא את הכדורים, ואז להחזיר למקום. בעצמך, כמובן.

אז תומי ביקש ללמוד על חורים שחורים, וצפינו יחד בסרטון שמדמה את פעולתם, וחשבתי לי שזה קצת מה שקרה לנו. הפכנו לחור שחור שאין ממנו דרך חזרה.

כמו כוכב שקורס לתוך עצמו לאחר שמתפוצץ, קרסנו לתוך עצמנו ונוצר מאיתנו משהו חדש.

לא במובן של אפיסת כוחות, להפך, כוח המשיכה שלנו חזק מתמיד. הוא שואב אליו הכל ומעצים את התחושות - את החיים, המחשבות, הרגשות, התכניות. הכל יותר חזק עבורנו עכשיו. כל אירוע פשוט מקבל משמעות עמוקה. כל שיר, סיפור, טיול מושכים איתם מיד מחשבות על חסרונה של עומר.

מה הייתה אומרת, לובשת, שואלת, אוכלת.

איך הייתה נראית ומה הייתה עושה.

חג פסח למשל, היה החג האחרון שהיה שמח.

ההריון של אגם היה טרי ומרגש, תומי ועומר היו יפים ושובבים כהרגלם, השתוללו וקפצו על המיטה שלנו עם בגדי החג, אולי בפעם האחרונה.

השנה בכלל לא רציתי שיהיה חג... מבחינתי שיבוטלו כל החגים כולם. אבל נמשיך לקיים אותם, בשביל תומי ששמח ומתרגש. הוא הקריא השנה את ההגדה טוב יותר ממה שאני הייתי מקריאה... ואלו החלקים שמאפשרים לכוח המשיכה להמשיך ולמשוך אותנו הלאה.

לפני שנה חיינו יצאו ממסלולם, ומאז אנחנו מנסים למצוא את הדרך הטובה ביותר להמשיך ולצעוד, כולנו יחד.

ואת אהובה שלי, כמו כוכב מרוחק שכבר לא קיים אך ממשיך לזהור בשמי הלילה, תמשיכי לנצנץ ולזהור עבורנו, כל יום, כל חיינו.