שבת קצת פחות משפחתית

ימי שבת הפכו לימים הקשים ביותר בשבוע.

מיום משפחתי של טיולים, של יחד, של צחוק ושטויות, מיום שצריך לתכנן מראש כדי לא להשתגע בבית, זה הפך ליום עצוב שמציף אותי בגעגועים לרגעים הקטנים האלה יחד.

פתאום היחד שלנו הוא אחר, והחוסר של עומר כל כך מורגש ומודגש כל הזמן.

תומי כבר די גדול, ילד בוגר ומבין ומתחשב.

נכנס אלינו לחדר בכל בוקר ב-8 לעשות לנו השכמה ולבקש "סדנת חיבוקים" במיטה, ובשבת אפילו מסכים לתת לנו לישון עוד...

עומר בדיוק הגיעה לשלב הזה של להסכים להיות לבד עם תומי בזמן שאנחנו ישנים בחדר, לשחק איתו או לראות טלוויזיה, אבל מאז האבחנה, מאז שיכולת התנועה העצמאית שלה נגזלה ממנה, היא סירבה להיות בלעדינו.

גם הלילות היו יותר קשים ומפחידים עבורה. לעיתים היא התחילה אותם במיטה שלה, אבל תמיד סיימה את הלילה איתי.

בכל בוקר כשהייתה מתעוררת לצידי היא הייתה שואלת אותי ברוך ובציפייה "אמא, אפשר לקום?" וכשהייתי עונה לה "כן" תשוש של 6 בבוקר היא הייתה מגיבה בקריאה מתוקה "יש!!!", מלטפת לי את הבטן הצומחת ונותנת לה נשיקה, ואני הייתי מבקשת ממנה חיבוק חזק, כזה שלא רוצים לשחרר אף פעם, כזה שידעתי שאני צריכה לבקש כמה שיותר, כי אני לא יודעת מתי לא אוכל עוד לבקש. חבל שלא ביקשתי אפילו יותר.

אתמול היה יום של שמחה מהולה בעצב.

התרגשות ואושר על הילדים שסוף סוף חזרו הביתה, והתקווה שבקרוב יחזרו שאר הילדים שעדיין נמצאים בידיים רעות.

וכל מה שאני הצלחתי לחשוב עליו הוא שיש ילדים שכבר לא יחזרו הביתה לעולם, ואיך זה בכלל יכול להיות, ומנסה להבין עדיין, כמעט חודשיים אחרי, איך בכלל חיים בלי שמחת החיים הזו שהתפוגגה מהבית, ומה הייתי עושה ונותנת כדי שהילדה שלי תחזור...

בתמונה שאני כל כך אוהבת, נובמבר לפני שנה, תומי ועומר מתחבקים, שמחים ואוהבים, עומר כרגיל עם מבט מעריץ לאח הגדול שלה, בעוד שבת שגרתית ומשפחתית...

ורק אחרי שהגענו הביתה שמתי לב למילים שהיו כתובות על הספסל והיו כל כך מדוייקות לאחים שעומר ותומי היו: "ואהבת לרעך כמוך".