שישה שבועות בלי עומר

שישה שבועות.

שישה שבועות שאת לא כאן, ומפחידה אותי המחשבה שהזמן יחלוף מהר, והזמן שאת לא כאן יגבור על הזמן שהיית.

הגעגועים אלייך רק גוברים מיום ליום והלידה שמתקרבת מרגשת אך מציפה בזיכרונות ותהיות על מי היא תהיה, ואיך את היית, ואיך פספסת אותה ואת מה שיכולת להיות עבורה.

כשהגענו לבית החולים ביום כיפור עוד החזקתי את התקווה לנסות טיפול מיוחד, אבל אחרי לילה ועוד יום כבר הבנתי שהזמן שלנו יחד היה קצר משהבטיחו לנו. קצר מכל מה שיכולנו לדמיין.

ואת היית את עד הרגע האחרון. עם אותו אופי, ואותו יופי מהמם ומהפנט, והרגעים האלו לצידך חקוקים בי חזק.

בבוקר בו עצרת מלכת, אחרי שהרופאים אישרו את פרידתך מן העולם, נשכבתי לצידך ותפסתי את היד הרכה והמתוקה שלך, שכבר לא אחזה יותר בשלי.

היד הקטנה שביקשה את ידי בכל רגע אפשרי, בעיקר מאז האבחנה. באוטו, במטוס, במסדרונות בית החולים - כשאת היית חפונה בתוך העגלה הגדולה והסגורה, שרצית שתגן עליך מפני המקום הזה שכל כך לא אהבת, ובצדק, ורק ידך הקטנה בצבצה בחוץ ודרשה את ידי.

היד הזו שאחזה בי כל כך חזק במשך השנים, כעת הייתה קלה ושמוטה.

ברגע הזה, אני אחזתי בה בשתי ידיים, והתחושה שלה מלווה אותי עד היום.

ובעוד אני נאחזת במה שכבר אין לאחוז, והדמעות מרטיבות ומציפות את הפנים והכרית, נכנס הרופא התורן ושאל אם יש משהו שהוא יכול לעשות עבורנו.

שאלתי אותו אם הוא יכול להחזיר את הזמן אחורה, כי לא רציתי שום דבר אחר, רק זמן.

אבל הזמן חמקמק מדיי, הוא לא שואל אותנו מה אנחנו רוצים או צריכים, הוא ממשיך בעקביות ולא עוצר לרגע.

גם עכשיו המחשבה והרצון הזה של להחזיר את הזמן אחורה מלווה אותי כל הזמן, ובימים אלו אין לי ספק שיש כל כך הרבה אנשים שהיו שמחים להחזיר את הזמן אחורה... אם רק היה אפשר.

אז בינתיים אני משתמשת בדרך היחידה שיש לי לחזור בזמן, שוקעת בתמונות יפות וסרטונים שלפעמים גורמים לי לבכות ולפעמים לצחוק, אבל שומרים אותך חיה הכי שאפשר.

והנה סרטון שמצליח בעיקר לגרום לי לצחוק, מה-7.10.2022, תאריך שכולנו היינו שמחים לחזור אליו...