שלג, תמונות ואשמה.

לפני שנתיים ירד שלג ונסענו יחד ללילה בצפון ולחרמון.

בנינו איש שלג, את אולף, והיית פשוט מאושרת, ואני יותר.

זרחת כמו שמש מסנוורת והלב שלי התמוגג ממך ומהשלג.

לפני שנה ירד שלג, ונסענו ללילה בגולן, אחרי לילה סוער (תרתי משמע) בו לא ישנו דקה.

ערב לפני הנסיעה היד שלך יצאה ממקומה.

היא יצאה ממקומה אחרי שלקחתי אתכם לג'ימבורי כי רציתי שיהיה לכם כיף, אבל בשלב מסויים ברח לך פיפי - בזמנו חשבנו שיש לך איזו בעיה קלה וניסינו למצוא מהי עם אולטרסאונד ובדיקות דם שהציגו מצג שגוי שהכל ממש תקין, ורק אחר כך הבנו את הסיבה האמיתית.

כשביקשתי לחזור הביתה לא כל כך רצית, אבל כולך היית רטובה והתיק עם הבגדים היה באוטו.... נעצרת כל כמה צעדים בעקשנות ובדעתנות הידועה לך, עד שבשלב מסויים ניסיתי למשוך אותך איתי ביד, מעדת והיד יצאה ממקומה.

בכית והיית כאובה ואני הרמתי אותך על הידיים עד האוטו, הלבשתי בעדינות בבגדים היבשים, אבל הכאב לא חלף.

כבר היה מאוחר אז נסענו לביקורופא, והלב שלי היה כבר מרוסק מרוב אשמה.

אשמה כזו שבגללי כואב לך עכשיו.

נכנסנו לרופא, הוא הכאיב לך אפילו יותר וטען שזהו, היד חזרה למקום. אבל עדיין היית כאובה וידעתי שהוא לא סידר שום דבר.

פחדת להזיז את היד ובלילה ישנת איתי במיטה, עדיין כאובה.

ב-5 לפנות בוקר החלטתי שזהו, נוסעים למיון.

הקפצתי את אבא שלי והגענו למקום לא מוכר וסגור באיכילוב (שבהמשך הפך להיות מוכר מדיי על כל קומה וקומה שלו).

לבסוף הגענו למיון ולרופא שברגע אחד באמת החזיר את היד שלך למקומה.

אחרי שעות של כאב, תוך שנייה מילדה כאובה ומפוחדת חזרת לשמוח ולשחק בלי פחד.

היד שלך חזרה למקומה, אבל הלב שלי עד היום מוצף אשמה.

כשחזרנו הביתה, למרות הלילה הלבן, נסענו לצפון כדי לראות קצת לובן חורפי. היו גשמים אדירים ושלג בחרמון, אבל הוא היה סגור ולא זכינו לראות אותו או לבנות איש שלג.

לא ויתרתי, ושבוע לאחר מכן לקחתי אתכם, מלווה באמא שלי, הלוך חזור חולון - יער אודם - חולון רק כדי לראות קצת שלג ולראות אותך שוב זורחת.

איזה מזל שלא חיכיתי לשלג של השנה הבאה.

כי הנה, הגיע השלג

אבל יש מלחמה והחרמון סגור.

כי הנה, הגיע השלג

אבל את כבר לא תזרחי יותר מלראותו,

כבר לא תבני איתי איש שלג, כבר לא תשחקי בו יותר.

נותרו לי רק התמונות שלך זורחת.

תמונות, ואשמה.