שלושה חודשים

שלושה חודשים.

שלושה חודשים שהילדה היפה, החכמה, הרגישה, הנדיבה, המצחיקה, הסטייליסטית, האוהבת שלנו כבר לא איתנו.

ואלו הם ימים של מערבולת רגשות. אושר לצד עצב, התרגשות לצד געגועים, ונסיון מתמיד, מודע וגם כואב, לבחור בחיים.

ובאמת החיים האלו שהגיעו אלינו לפני יומיים נותנים לנו את הכוח.

היה בי פחד שאת כל הכוחות שלי השקעתי בלדאוג לעומר ושהמשאבים שלי נגמרו... אבל הנה אגם כאן, מוכיחה לי שוב כמה האמהות חקוקה בי ונותנת לי את כל הכוח הדרוש.

היום אנחנו חוזרים הביתה.

עוזבים את המקום בו הגיעו לעולם עומר ואגם, ושיר אחד שכתבתי ימים ספורים אחרי שעומר נלקחה מאתנו מלווה אותי ברגעים הבלתי נתפסים האלו.

כתבתי על החדר בו חלפו רגעיה ורגעינו האחרונים יחד, על מה שנצרב לי בזיכרון ולא שחרר.

מספר החדר, המיקום הספציפי הזה במחלקה אליו נכנסנו, דווקא בצד שצופה אל הבניין אליו הגיעה כשנולדה, ועל כל מה שנאחזתי בו ברגעים הקשים האלו.

במהלך התקדמות הלידה של אגם זו הייתה הפעם הראשונה שאיכשהו הייתי במצב הכרתי בדרך לחדר לידה.

עם עומר רק ראיתי שחור בעיניים עד ההיי שהציף אותי רגע אחרי שהיא יצאה. והפעם, כשהובילו אותי לחדר הלידה ניסיתי להסתכל ולקלוט את כל מה שלא ידעתי שקרה לי כשהובילו אותי עם עומר, בדרך להביא אותה לעולם.

חדר מספר 43

בחדר מספר 43

השמש חיממה חזק מדיי

את האוויר

שננשם גם ככה

בכבדות

היו שם שתי מיטות

ירוקות

פנויות אבל מלאות

בנוכחות שלנו

מהחלון נצפה לו

הבניין שמביא לעולם חיים

ובחדר מספר 43 שלנו

החיים רק נלקחים.

השעון על הקיר

שב ושב להזכיר

בקול רעם מתקתק

שהזמן חולף מהר

ותכף תם

תכף כולנו נשתתק.

ברגע אחד איבדתי

את התקתוק

צלילי המכשירים גברו עליו

חיפשתי אותו באוזני

כי לא רציתי שבאמת יעלם

עוד לא, עוד קצת, לא עכשיו.

אך הבוקר הגיע מהר

אור השמש סינוור

השינה התפוגגה ממני

מבלי שוב

והאוויר בחדר מספר 43

כבר לא היה כאוב.

אותו מקום, זמן אחר, עומר שלנו מאז ולתמיד.