שנה בלי עומר

שנה שלמה חלפה מאז הפעם הראשונה שהגענו לכאן.

אותה שעה, כמעט אותו יום, עם ההמון הזה סביבנו שלא דימיינתי לעצמי, ולא ניסיתי לדמיין, שיעטוף אותנו.

אני זוכרת שהרגשתי את כולם, למרות שהתרכזתי בלא להסתכל על אף אחד.

רק להתמקד בחיבוק של ניב, בכוח שהוא נתן לי ואני נתתי לו כדי לעמוד ברגעים הללו ולא להתרסק לאדמה.

האדמה כבר עמדה להכיל מספיק לאותו ערב והרגשתי שאני חייבת להישאר יציבה.

התחושה הזו של גוף שנקרע מבפנים, אבל בחוץ נשאר שלם, של הפצע העמוק והכואב ביותר שגוף יכול לחוש ושאף תחבושת לא תצליח לעצור את הדימום שלו, היא תחושה שקשה להסביר במילים.

בשנה הזו שחלפה למדתי איך לאפשר לפצע הזה להיסגר.

אבל כמו כל פצע, מספיק גירוד קטן כשהפצע קצת מציק, והוא שוב נפתח וחוזר לדמם.

באותו יום הדמעות שלי לא פסקו, אבל נשארתי יציבה, ומאז מצאתי את עצמי מתרסקת ומתייצבת כל פעם מחדש. לפעמים ההתרסקות הייתה פתאומית ולפעמים היא נבנתה לאורך זמן, אבל עם כל התרסקות כזו הרגשתי איך הגוף שלי גם לומד להתחזק.

הפצע שנפתח אצלי לפני שנה אמנם נסגר לפעמים, אבל הוא לא יפסיק לדמם אף פעם.

ולמרות הכל, הצלחנו לשרוד שנה מאוד לא פשוטה בעזרת החיים שמקיפים אותנו.

תומי ואגמי הם הכוח החזק ביותר עבורי ואני מודה עליהם ועל כל סיבה קטנה שגורמת לי להמשיך לחייך.

ניב הוא העוגן והמשענת שלי, המראה לכל מחשבותיי ותחושותיי.

לפעמים הוא מצליח לבטא במילים בדיוק את מה שאני מרגישה ולא יודעת להסביר.

הגעגועים לפיה היפיפיה שלי, לילדה החכמה והרגישה והאחות המופלאה, ממשיכים ללוות אותנו כל הזמן, והזיכרון שלה נמצא איתנו בכל דבר.

עומר שלי, גם אם היו אומרים לי שזה מה שצפוי לנו, לא הייתי מוותרת על הזכות להיות אמא שלך.

אני שמחה שהגעת אלי, גם אם לזמן קצר, ועל כל מה שהענקת לנו, לתומי וגם לאגם.

אהובה שלי, הבאתי לך נצנצים ובועות סבון שכל כך אהבת, כי אם את לא יכולה לבוא אליהם, אני אביא אותם אלייך, והצבעים החזקים שלך לא יצליחו לדהות אף פעם. אנחנו נדאג להמשיך לצבוע את העולם בשבילך.