שנה וחודשיים

שנה וחודשיים שאת לא כאן.

שנה וחודשיים, ורק היום הצלחתי למצוא זמן, או יותר נכון רק היום הצלחתי להתפנות רגשית כדי לבוא אליך לבדי.

הבוקר שלי התחיל עם דמעות בדרך לתור שגרתי אצל רופאת נשים.

דמעות של געגועים וגם של עצב על חסרונך העמוק בעולמו של תומי.

את כל כך חסרה, שנדמה לי שהוא כבר קצת פחות מתגעגע אליך. וזה כל כך כואב לי.

עצוב לי כשעצוב לו ועצוב לי כשלא עצוב לו. מן רגש חסר תקנה שכזה.

אגמי מכניסה כל כך הרבה אור לחיינו, והיא הופכת להיות תקשורתית מיום ליום.

קוראת לו "תה!" והוא כל כך מתרגש ומתגאה בה...

אז מן הסתם שהאחות שחיה ומגיבה לו בחיוכים והערצה זהה לאחות שכבר לא כאן תופסת מקום גדול יותר בחייו כרגע.

אבל אצלי זה מעצים את החור שנפער, שלא חשבתי שיכול להמשיך ולגדול. אבל הוא גדל.

אחרי הביקור אצל הרופאה הרגשתי שאני פשוט חייבת לבוא אליך.

אף פעם לא היה לי צורך לדבר אל המתים. גם לא לקברים. אבל הייתי חייבת להיות קרובה אליך פיזית.

בכיתי כל הדרך. וגם שם. ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה.

קישטתי לך שוב את הקבר בנצנצים ורודים כמו שעשינו באזכרה, ניקשתי עשבים שוטים מבין הפרחים היפים באדמה הלחה והקרה שמקשטת לך את החלקה, כשכל מה שבאמת רציתי לעשות זה לפרק את המצבה, להוציא אותך משם ולחבק חזק.

עומר שלי את כל כך אהובה וכל כך חסרה וכל כך מושלמת גם כשאת לא כאן.

אני מתגעגעת לעור הרך שלך, לקול המתוק והשובב, לעיניים המהפנטות ולריח הטופי של גופך.

הלוואי והייתי יכולה לחבק אותך שוב...

לפעמים אני מדמיינת שאני מחזיקה לך את היד בזמן שאני שרה לתומי את השיר שלנו לפני השינה. כאילו את עדיין כאן, במיטה שלך, לא מרשה לי לשחרר אותך גם כשאני שרה לו.

אני באמת לא יכולה לשחרר אותך. לא יכולה ולא רוצה.

מחזיקה אותך בראשי ובליבי בכל מקום ובכל זמן.

שומרת אותך איתי תמיד.

אוהבת אותך לנצח ילדה אהובה ומופלאה שלי.